The Song of Songs

Section VIII Exegetical Helps

Ancient Versions

1. The Septuagint, being the oldest version, occupies the first place; its deviations from the Hebrew have generally been noticed in the Commentary.

2. The Vulgate, which chiefly follows the Septuagint.

3. The Syriac, which is far superior to the Vulgate.

Jewish Commentators

4. Rashi, found in Buxtorf’s Rabbinical Bible.

5. Rashbam, recently printed for the first time.

6. Ibn Ezra; found in Rabbinical Bible.

7. Immanuel, MS. in the British Museum.

8. An Anonymous MS. Commentary in the Bodleian.

9. Philippson, an excellent modern commentator.

Christian Commentators

10. Wilcock, an old writer.

11. Bishop Lowth, Praelect. xxx., xxxi.

12. Bishop Percy, Commentary and Annotations.

13. Michaelis, Notes to Bishop Lowth’s Praelect.

14. Jacobi, Das Gerettete Hohelied.

15. Durell, Critical Remarks on Job, Proverbs, Ecclesiastes, and Canticles.

16. Williams, The Song of Songs.

17. Good, The Song of Songs.

18. Umbreit, Lied der Liebe.

19. Ewald, Das Hohe Lied Salomonis, &c.

20. Döpke, Philologisch-critischer Comment.

21. Rosenmüller, Scholia in Vet. Test.

22. Hirzel, Das Lied der Lieder.

23. Magnus, Kritische Bearbeitung und Erklärung des Hohen Liedes.

24. Noyes, A New Translation of the Proverbs, Ecclesiastes, and the Canticles.

25. Heligstedt’s Continuation of Maurer’s Commentary, which, by an oversight, is omitted in the Historical Sketch, deserves special mention: Leipzig, 1847.

26. Delitzsch, Das Hohe Lied untersucht und ausgelegt.

27. Hengstenberg, Das Hohe Lied Salomonis.

28. Meier, Das Hohe Lied in deutscher Uebersetzung.

29. Friedrich, Cantici Canticorum.

30. Hitzig, 16th Lief. des Kurzg. Exeg. Handb.

For a further description of the dates and places of these commentaries, see the Historical Sketch.

‏משכני הטעם אומר בזה הפסוק הילוך ישרﬡל בירﬡת קב ׳ה וכיון ששמעו עשר דברות בששה כסיון ועשיית העגל בי ׳ז בתמוז תמה שלמה ואמר בעבורם‎

‏שחורה אני הטעם שחורה ונﬡוה שחורה בעבודת העגל ונאוה בשומען עשר דברות ואמרו ישראל ששכח עונם בשלשת אלפי איש רשעי ישראל שעבדו ע ׳ז שהרגו נגד השמש לכפר חטא גדול שנאמר כ, אתה עשית בסתר ואני ﬡעשה נגד כל ישראל ונגד השמש והאומות שמוני נוטרת עבודת אלהים אחרים שעבדתי עבודה זרה שנאנמר וימירו את כבודם בתכנית שור אוכל עשב‎

‏הפרשה הראשונה והיא מתחלת הספר עד על משכבי בלילות, הוא המשל על האדם שהיה בגן עדן בכח או בפעל, קודם שחטא, כל זמן שלא הוציא לפועל בחירתו לטוב או לרע, באמרו ויטע האלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, והרשהו י״ת וצוהו מכל עץ הגן, ויורהו ה׳ עץ לבלתי אכול ממנו פן ימות באמרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ואם היה בבחירת האדם לאכול מעץ החיים ואכל וחי לעולם בלא פצע ובלא פגע רע באמרו ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה וזה משל על מי שישתדל ללמוד החכמה על סדר וירא פן יחרד מהביט אל האלהים בראותו שאין פירותיו מבושלים והוא אמרו בפרשה הזאת הראשונה סוב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר ואמרו אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר וזה מורה כי עדיין לא נתבשלו הפירות ולא הזכירה הרעיה הנזכרת בזאת הפרשה הראשונה שאכלה מהפירות כי אמרה בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוקי לחקי הוא ספור חשקה והעד חמדתי וטעם פריך דבריו וחכמתו ומוסרו ובכל זאת הפרשה הראשונה מדברת בענין שכל האדם בעודו נער שלא הוציא לפועל מיציאותו המכוון ממנו וכחות הגוף גוברות עליו ושלא השתדל כי אם בלימודיות ובטבעיות וזאת הפרשה הנזכרת נחלקת לשני חלקים החלק הראשון הוא מתחילת הספר ער קול דודי זה בא והוא משל למי שהוא ירא ה׳ וסר מרע ויורע השם י״ת דרך קבלה ואין בו שום חכמה ומן קול דודי הנה זה בא עד סוף הפרשה הראשונה משל אל מי שלמד חכמת הלמודים וחכמת הטבע‎

‏והפרשה השנית שהיא מן על משכבי בלילות עד אני ישנה הוא משל אל מי שמצא אשת חיל אל אישה תשוקתה מבקשת דודה על משכבה ואשר בטח בה לב בעלה והוציא לפועל מה שהיה בו בכח ושלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם הוא אמרו בזאת הפרשה השנית כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתי אל בית אמי ואל חדר הורתי והזכיר יום חתונתו ויום שמחת לבו שהוא יום הנשואים והדבוק האמתי, ושהיה לו מטה באמרו הנה מטתו שלשלמה, ושעשה לו אפריון, ושהגיע למלוכה, ואמר׳ המלך שלמה ובמלך שלמה מה שלא הזכיר בן בשאר הפרשיות, כי לא הזכיר בהם כי אם שלמה ושולמית בלשון נקבה לפחיתותה והדוד העיד על רעיתו שמצאה גן נעול ושהיו שלחיה פרדס רמונים עם פרי מגדים כלומר אפי׳ מה שהרוב מהם הוא חמוץ הוא מתוק וערב ומבושל, והעיד כי כֻלָּהּ יפה ומום אין בה, וקראה כלה ששה פעמים מה שלא עשה כן בשאר, כלל כי היא אשתו האמיתית והמיוחדת לו מכל וכל, וחלתה פני דודה שיבוא לגנו ויאכל פרי מגדיו, כלומ׳ הפירות שלו והראוים לו, והוא שהזכיר הוא באמרו שלהיך פרדס רמונים עם פרי מגדים, לא שתתן היא לבעלה ותאכילהו מהפירות הראוים לאשה הנשמעת לדברי הנחש והנסתת לו. והדוד העיד על עצמו שבא לגנו, ואכל ושתה ושהאכיל והשקה רעיו, ושעשה להם משתה, כי במשול צדיקים תעלוז קריה, והוא אמ׳ באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים. וזה שלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחיי לעולם, בלא פצע ובלא מכה, ועבר שלשתם על הסדר ונכנס בהם בשלום ויצאה בשלום. והענין שעבר כולם והשלימם על סדר בלא הריסה ובלא טעות, וכחותיו החמריות, והם השומרים הסובבים בעיר, וכל שכן השכליות, והם שומרי החומות, כלם כאחד טובים ומישרים אליו הדרך, לא שיעותו דרכה ויבטלו או יאחרו פעלתה, עד כי שאלה משומרי העיר את שאהבה נפשי ראיתם, ולרוב ישרם ושלמות דעתם כאלו הם רואים ומראים, ואמנם לא הושיבו לה דבר, כי אין מטבעם להראותו, אבל כמעט שעברה מהם ורחקה מהם רוחק מועט, מצאה דודה והתחברה עמו, באמרה כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. יעשר מטה ואפיריון וחדוה, ושמחה ומשתה כאשר בארנו. וזאת הפרשה השניה גם כן נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא מן על משכבי בלילות עד מי זאת עולה מן המדבר והחלק השני הוא מן מי זאת עולה עד אני ישנה והחלק השני הוא באור החלק הראשון.‎

‏והפרשה השלישית שהיא מן אני ישנה עד סוף הספר הוא משל אל אדם שיש לו אשה חוטאת, הנסתת לנפש המתאוה, והנשמעה אליו, ואשר אכלה מעץ הדעת טוב ורע, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ואמרו עמה, כי האדם לא יוכל לאכול ממנו, כי אם עמה, כי לא גלה הקב״ה אותו לאדם, ולא עתיד לגלותו, ואין לו בו שליחות יד, כי אם על יד האשה כי היא אשר תמצאהו ואש׳ תקחהו, והיא אשר תרדוף ההנאות, ונמשכת אחר התאות, זאת אישה לא בקשה לפני משכבה, ולא המתינה לו, והלכה לישן והפשיטה בגדיה ורגליה רחצה ואצבעותיה מבושמים במור עובר לנצחי וקיים גם התעצלה לפתוח מהר, וקול דודה דופק, ואמ׳ פתחי לי אחותי רעיתי וגו׳. ואמנם אחר כן משל בה אישה, והיתה בעלת תשובה, כי לא נשקעה בשינה, אבל היה לבה ער, ופתחה לדודה בעצלותה הגדול, והנה דודה חמק עבר ובקשותהו ולא מצאתהו וקראתהו ולא ענה אותה, ומצאוה שומרי החומות והשומרים הסובבים בעיר והכוה ופצעוה ונשאו את רדידה מעליה, והענין שכולם עותו דרכה ומנעו אותה מהשיג דודה, כי קשה להם לפרוש אחרי אשר טעמו טעם חטא, עד כי לא נזכר בתורה באדם אחרי שגורש מגן עדן ששלח ידו ולקח מעץ החיים ושב ורפא לו, א׳ע׳פ שהיה לו היכולת בזה באמרו ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ש׳ר׳ל הלואי ישלח ידו כי צדיק ה׳ צדקות אהב ולא אל חפץ רשע הוא באמרו חי אני נאום ה׳ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחי, ועם כל זה לא נזכר בתורה שאכל מעץ החיים אחר כך, ואולי הוא רמז כי קרוב הוא לנמנע, למי שאכל מעץ הדעת טוב ורע לאכול עוד מעץ החיים ”כי זוג שני קשה לזוגו בקריעת ים סוף“ שהוא שנוי טבע, א׳ע׳פ שאינו נמנע לגמרי לפי האמת וכן השאיר שלמה הדבר סָתוּם ואם ספר גורל חשקם אחרי כן, ושבח כל אחד מהם את חבירו כדרך חושקים, לא נמצא בהם שנדבקו עולם, ושעשו חתונה ומטה ואפיריון ומשתה ושמחה כדרך איש ואשתו, ואחרית דבריה שהיה דודה מזהיר אותה, ואומר לה חברים מקשיבים לקולך ואין דרך האשה להשמיע קולה לבחורים ”כי קול באשה ערוה“ וחלה פניה להשמיע לו קולה ולא לאחר, והיא העזה פניה ותאמר לו, ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים, כאלו היו החברים הבעלים, והדור היה החושק מסתתר ובורה מפניהם פן יפגעו בו. והפרשה הזאת גם כן נחלקת לשני חלקים, החלק האחד הוא מאני ישנה ער מי זאת עולה והחלק השני מן מי זאת עולה עד סוף הספר, והחלק השני באור לחלק הראשון. זאת היא הלוקת הספר לפי מה שהסכימו החכמים אשר דברו בבאור הספר הזה.‎

From a MS. in the possession of the Bodleian. Oppenheim Collection, No. 261.

Abi-Simra, ‏מִכְתָּם לְדָוד‎ (printed, according to de Rossi, at Constantinople). Affendopulo, ‏סֵ׳ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת‎ (Dod Mordechai, c. 3, Vienna, 1830). Allemanno, ‏חֶשֶׁק שְׁלֹמֹה‎. Almosneno, ‏יְדֵי מֹשֶׁה‎ (Venice, 1597). Arepol, ‏שַׂר שָׁלוֹם‎ (Ssafet, 1579). Asulai, ‏נַחַל אֶשְׁכּוֹל‎, and ‏פְּנֵי חַמָּח‎ (Leghorn, 1800.) Bär. b. Naphtali, ‏מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה‎ (Amsterdam, 1725). Baruch b. Isaac, ‏זָרַע בַּרַכְ‎ (Amsterdam, 1730). Birs, ‏שִׁירָה לְדָוִד‎ (Grodno, 1797). Chiquitilla, in MS. Cohen, ‏זְקַן אַהֲרֹן‎ (Venice, 1657). Eliezer b. Judah, ‏יֵין הָרֶקַח‎ (Lublin, 1608). Elijah b. Salomon-Abraham, ‏בִּ אוּר עַל ג׳מְגִלּוֹת‎, in MS. Gensburg, ‏נַסְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן‎ (Hamburg, 1708). Jaabez, ‏קֹדָשׁ הִלּוּלַים‎ (in Frankfurter’s Bible, Amsterdam, 1724–27). Ibn Jaehaj (in the Amsterdam Rab. Bible, 1724). Ibn Jaish, ‏מָקוֹר בָּררּך עַל שה״ש‎ (Constantinople, 1576). Jacob b. Isaac, ‏צְאָינָה וּרְאֶינָה‎ (Berlin, 1709). Jacob b. Joel, ‏שְׁאֵרִית יַעֲקֹב‎ (Altona, 1727). Jacob-Lissa, ‏אִמְרֵי יֹשֶׁר‎ (Dyrhenfurt, 1815–19). Joseph-Jossel, ‏פּוֹרָת יוֹסֵף‎ (Wandsbeck, 1727). Kara, in MS. Dav. Kimchi, in MS. Landsberger, ‏שׁוֹמֵר אֱמוּניִם‎ (Offenbach, 1724). Lando, ‏נִקֻדוֹת הַכֶּסֶף‎ (Venice, 1619). Libowitzer, ‏סֵ׳ אַיֶּלֶת אֲהָבִים‎ (Korez, 1791), Loanz, surnamed Baal Shem, ‏רִנַּת דּוֹדִים‎ (Basle, 1606). Löw b. Joshua, ‏לֵב אַרְיֵה‎ (Wilmersdorf, 1674). Saul Löw, ‏בִנְיַן אֲרִיאֵל‎ (Amsterdam, 1778). Meyer (Frankfort on the Main, 1679). Solomon Ibn Melech, ‏מִכְלַל יֹפִי‎ (Amsterdam, 1661). Salomon b. Jacob (Prague, 1628).

THE SONG OF SONGS,

WHICH IS SOLOMON’S.

Notes

1 ‏אמר ר״ש בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקנים ביום שהושיבו את ר׳ אליעזרבן עוריה בישובה ששיר השירם וקהלת מטמאים את הירים. אמר ר׳ עקיבה חם ושׁלום לא נחלק אדִם מישראל עדֹ שיר השיריﬦ שלא תטמא את הידים שאין כל העולֹם כדאי כיום שכתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכובים קרש ושיר השירים קדש קושים.‎ As the phrase ‏מטמא את הידים‎, polluting the hands, has recently been quoted by Dr. Davidson (The Text of the Old Testament, &c. p. 796), in direct contrariety to its meaning, we shall here give an explanation of it. Let it be observed, that in the Mishna, whence the above passage is quoted, the phrase is applied to all the Holy Scriptures (‏כל כתבי הקדש מטמאין את הידים‎). The reason of this is given in the Talmud, (Sabbath, 14 a,) where the question is asked, why Holy Writ is reckoned among the eighteen subjects which are decreed as polluting the hands? The answer there given is, because the Theruma-food and the Thorah, both being regarded as holy, used to be placed near each other. When it was afterwards discovered that the sacred books were thereby exposed to danger (damage by mice), the Rabbins decreed that they should henceforth be regarded as unclean, in order to prohibit them from coming in contact with those sacred eatables. Hence the decree ‏כל כתבי הקדש מטמאין את הידים‎, all Holy Scripture pollutes the hands, which exclusively applies to holy, i.e. inspired books. Wherever, therefore, it is said that a book is ‏מטמא את הידים‎, polluting the hands, it affirms that it is canonical; and when it is said ‏אין מטמא את הידים‎, it does not pollute the hands, it means that the book is not canonical. Thus we are told ‏שיר השירים מטמא את הידים שנאמר ברוח הקדש‎, “the Song of Songs pollutes the hands because it is inspired.” And of the non-canonical ‏ספר בן סיר׳ וכל הספרים שנכתבו מכאן ואליך אינן מטמאין את הידיﬦ‎, “The book of the Son of Sirach, and all the books written from that time and afterwards, do not pollute the hands.”

2 Baba Bathra, 14.

3 Eusebius, Hist. Eccl. iv. 26.

4 For a full elucidation of this verse, see Henderson, “Divine Inspiration,” pp. 219–224.

5 See Gesenius, Lexicon in voce.

6 Herodotus, i. 196.

7 Ælian, V. H. iv. 1. Strabo, xvi. 745.

8 Homer, Odyss. viii. 318, &c.; Pausanias, iii. 12, 2.

9 Tacitus, Germ. xviii.

10 Michaelis, the Laws of Moses, § 85; Rosenmüller, Orient. i. p. 132, &c.; Grant’s Nestorians, p. 214; Perkins, Eight Years in Persia, p. 236.

11 Est. ii. 3, 14, 15; iv. 4; Joseph. Ant. lib. xv. c. 7, 4.

12 Plutarch’s Lives. Themistocles.

13 Alexander, History of Women, Introd. p. vii.

14 Lane, Arabian Nights, Vol. I. pp. 38, 39.

15 Euripides, Iphi. in Aulis.

16 Ant. lib. iv. c. 8, 15.

17 Hilochoth Eduth, c. ix. 1.

18 This is the date according to Aristobulus, which has, however, been questioned. See Frankel, Vorstudien zu der Septuaginta; De Wette, Einleitung, §§ 40, 41; Herzog, Real-Encyklopädie für protestantische Theologie, art. Alexandrinische Bibelübersetzung; Kitto, Cyclop. Bib. Lit., under Septuagint.

19 Hävernick’s Einleitung Dritter Theil, p. 475.

20 Ewald, p. 34. Döpke, philologisch-critischer Commentar zum Hohenliede, p. 34.

21 Vide Kitto, Cyclop. Bib. Lit., art. Wisdom of Jesus; De Wette, Einleitung, § 316.

22 Keil, in Hävernick’s Einleitung Dritter Theil, p. 476.

23 Das Hohelied Salomonis, p. 254.

24 Vide Kitto, Cyclop. Bib. Lit., under, Wisdom of Solomon; De Wette, Einleitung, § 314.

25 Rosenmüller, Scholia, p. 270, sqq. Delitzsch, Das Hohelied, p. 66.

26 Cont. Apion. 1. § 8.

27 Kleuker, Samlung der Gedichte Salomon’s, p. 54. Hengstenberg, p. 255.

28 Vide Stuart on the Old Testament Canon, sect. 12, p. 245. Davidson’s Edit. Henderson, Divine Inspiration, p. 349.

29 Succa ad fin.

30 Torath Cohanim. Tosiftha Synhedrin, c. 7. Aboth di R. Nathan, c. 27. Graetz, Geschichte der Juden, Dritter Band, p. 211.

31 Vide Jost, Allgemeine Geschichte des Israelitischen Volkes (1850), Zweiter Band, pp. 63, 130, sqq. 153, Graetz, Geschichte der Juden, Dritter Band, p. 210. Vierter Band, pp. 243–246, 441–443, 446, 473. Zunz, Vorträge, p. 52.

32 ‏א״ר יהושע בן לוי מאי דכתיב צרור המור רודי לי בן סרי ילין אמר׳ כגסת ישׁראל לפגי הקב״ה רב״שע אף ע״ס שמיצר ומימר לי דורי גף שרי ילין אשכול הכופר דודי לי בכרמי עפ גדי מי סהכל טלו מכפר לי על עון גדי סכרמתי לי מאי משמע דהאי כרמי לישגא דמכניש הרה אמר בר זוטרא בריה דרב נחמן כדתנן כסא של כינס שכורמי עליו את הכלימ: וא״ר יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייר כערגת הבושם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה נתמלא כל העולם כולו בשמים וכּיון שמדיביר ראשון נתמלא דיבור שני להכין הלך חוציא הקב״ה חרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון שו״א שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל היקרי שושנים אלא ששונים: וא״ר יהושע בן לוי כל דיבור וריבור שיצא מפי הקב״ה יצתה נשמתן של ישראל שנ״א נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאן קיבלו הוריד טל שעתּיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנא״ נשם נרבות חניף אלהים נחלת. ונלאה אתה כוננתה. מסנת שבת פח‎

33 Daily Bible Illustrations, the Song of Songs, p. 449.

34 Einleitung in das Alte Testament, Zweite Auflage, Erster Theil, Erste Abtheilung, § 82, p. 401.

35 The Hebrew word ‏יין‎, consisting of two ‏יי‎ 20, and ‏ן‎ 50, caused this explanation. This mode of interpretation is called ‏גֵימַטְרִיָּא‎, Gematria, γεωμετρία, each letter of the word being taken according to its numerical value and the text interpreted accordingly.

36 This interpretation is derived from reducing the word ‏בך‎ to its numerical value, 22. See note on verse 1.

37 Vide supra, p. 26.

38 Hieros. Berach. p. 3. b.

39 Vide supra, p. 26.

40 Ibid. p. 28.

41 Comp. Wolfii Bibl. Rabbin. Vol. i. pp. 932–936; Ewald und Dukes, Beiträge zur Geschichte der Alten Auslegung und Spracherklärung des Alten Testamentes, Zweites Bändchen, p. 5, seqq. We must confess that Dukes’ arguments, here produced against the genuineness of this commentary, appear inconclusive. Such an allegorical exposition is just what might have been expected from Saadias, judging from his predilection for Rabbinisms and allegorising, which appears in his translation of the Pentateuch. Moreover, ‏רבים מההלקים‎ does not necessarily imply commentaries written before Saadias, but may refer to the opinions of some of his contemporaries. It is, however, probable that the translator of it into Hebrew has omitted some verbal explanations, deeming them unnecessary for his purpose.

42 ‏שיר השירים דע אחי כי תמצא רבים מתחלקים בפירוש שיר השירים ובאמת הם מתהלקימ שנמשל שיר השירים למנעולים שברחו מפתחותיהן ויש אומרים שהוא נאמר על מלכות בני ישראל ויש אומרים על ימות המשיח ויש אומרים בעבור הגלרת ומשיה ואומרים כי דודי הוא משיח וכלה התורה וזה חטא וטעות גדול וראש כפרנות, אבל האמת כי דודי הק״בה שנאמר אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו ו פרש אותו ישעיה הנביא ואמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל וזכר שלמה בזה הספר מיציאת מצרים עד אחר ימות המשיח והמשיל לישראל עם הק״בה לחתן עם כלה שהוא קרוב אליה והיא קרובה אליו וכשבא עמה בראשונה מבית אביה קראה רעיתי וכשהגיע עמה לביתו קראה כלתי וכשמצאה חן בעיניו קרא אותה אחותי ושבח אותה מהראש ועד הרגלים וכשקצף עליה אחר כך שבה היא והללה אותו מהראש ועד הרגליﬦ אחר כך שב הוﬡ והלל אותה פעם שניה ובשלﬡ נכון לבﬡ החתן עﬦ הכלה אלﬡ בשטר ועדיﬦ לכך תחלﬨ דבור שלמה אמר ישקני מנשיקוﬨ פיהו הטעﬦ הﬦ המצות והחקיﬦ שנתן הק״כה לישראל ל ידי מושה ואהרן ומדים הצדיקים והוא תורה שבכתב ותורה שבל פה ד שיבא לישראל שם טוב בערלם בחכמתם שנאמר ויבא לך שם בגוים ביופיך כי כליל הוא עד שרבו אומות העולם להכנס תהת כנפי חשכינה ולהתגייר והם ערב רב ויתרו ואהרים ולכך אמר לריח שמניך טובים והטעם שנסה הק״בה ממצרים עד בּואם בארץ כנען אם הולכים בדרכיו שנאמר לכתך אחרי במדכר כארץ וגו״.‎

43 Vide Sachs, Religiöse Poesie der Juden in Spanien, p. 267. Zunz, die Synagogale Poesie des Mittelalters, pp. 63, 64.

44 This refers to the giving of the Law, and God’s speaking face to face. Compare the Chaldee on the verse.

45 Through receiving the law Israel was anointed, i.e., became wise, and the fame of their wisdom was diffused abroad. Compare Saadias on the passage.

46 i.e., Let the guiding Pillar allure us in the path of obedience.

47 i.e., Swarthy through the sin of the calf, comely through the reception of the Law. Compare the Chaldee.

48 Zunz, Zeitschrift für die Wissenschaft des Judenthums, 1823, p. 272, seqq. Jost, Allgemeine Geschichte des Israelitischen Volkes, Zweiter Band, p. 374.

49 Introduction to the Commentary.

50 Introduction to the Commentary.

51 Commentar zu Kohelot und dem Hohen Liede von R. Samuel ben Meier herausgegeben von Adolph Jellineck. Leipz. 1855. This Commentary has just been published for the first time, edited by the learned Adolph Jellineck, who constantly enriches the Hebrew literature by bringing before the public some ancient writings.

52 See Zunz, zur Literatur und Geschichte, i. 70, 71.

53 Introduction to the Commentary.

54 See Reland, Analecta Rabbinica, Vitæ celeberrimorum Rabbinorum, p. 69–80. Fürst, Biblioth. Judaica, i. p. 251–257. Herzog, Realencyklopädie, art. Aben Ezra.

55 Introduction to the Second Gloss.

56 Introduction to the First Gloss.

57 Preface to the Commentary.

58 ‏פירוש ׳ן כספי. אמר יוסין כספי אחר שקדﬦ לזו פי׳ קהלת ומשלי שהבר שלמה ע״ה בחכמתו ראוי לנו שנכתוב דברים מה בפי׳ שיר השירים שחבר גם כן שלמה ע ״ה, ואין אני צריך לפרש המלות כי כבר פירשוﬦ לפני, לכן לﬡ אדבר רק על כונת הספר הזה בכלל, וארמוז רמזים בפרטיﬦ, זגם זאת הכוונה לא מלבי, כי המאור המאיר לאדץ האיר עינינו בזה כשהודיעו זה ובפרט פרק נ״ﬡ משלשי, ודי בו באוהו רמז לנו ולדומ׳ לנו, ולכן אומר שאין ספק אצלי שזה הספר הוא מן ממין השוי מן המשלים שזכר המורה ז״ל בתחלת ספרו שאיז כל מלה יש במשל לענין הנמשל כמו שהוﬡ הענין באותה הפרשה שזכר שגﬦ הוﬡ מעניני החשוק והחשוקה כמו שהוﬡ ענין זה הספר, רק שאין העניניﬦ שוים בוה, כי אותו הספור הוﬡ משל לדבוק החמרי והצורה הטכעית, וזה הספר הוﬡ משל לדבוק השכל הפועל עם שכל האדם, שהוא נחלק לד׳ מינים, זהנכבד שבם הוא השכל הנאצל, ולכן כוון שלמה ע״ה לרמזו בכל זה הספר בפרט ואם הענין נאות לכלל, ולכן היותר מדוקדק הוא שקרא היפה בנשים זה הכח היותר יקר, וקרﬡ הרוד הנעים השכל הפעל. אבל ג״כ כוון לרמוז על כלל הנפש המדברת, פי זה צריך במשלנו בכמה מקומות בזה הספר, וידוע כי זה השכל הפועל הוﬡ‎ ‏המניע המעורר ואת הנפש עד שיבﬡ מן הכח אל הפועל, כמו שירוע ליודע החכמות, וגם תצטרך הנפש שתדרוש אותו שכתו״, אם תדרשו וימצﬡ לך, ואחר שיבארנו וה הענין בכלל, אין לנו צורך מבאר פרטי המאמרים ואין טעﬦ מיוחר במכוון רק במעט מהם להעיר על זה ער שרובו שהוﬡ כללו אינו רק יפויים ותקויים דרך מלאכת השיר וידועת הגיון וזה הודיענו שלמה ע״ה בראש ספרו וﬡ׳ שיר השירים, יודע עוד ענין כולל והוא כי שלמה ע״ה חבר ג, ספרים הנמצאים בידינו, ובעבור שדבור הנביאים ע״ה הוﬡ על ג, מינינ שכלו נגלה ופשוטו אין בו תוך כלל, וזה נקרﬡ כלו כסף, והאחד שכלו נסתר אין בו גנלה רק משל ודמיון נמור, וזה כלו זהב, והאחד שיש בו נסתר וגננלה, אשר זה יכונה תפנחי זהב, לכן תבר שלמה ע״ה נ׳ הספרים, והיה קהלת מן המין הראשון, ושיר השירימ מן המין הב׳ ומשלי מן המין השלישי, וזכור זה והקש על זה בתורה ובכל כתבי הקדש והנביאים ע״ה אך במאמר ובמאמר בסכנה נדבר בזה נחליף מין במין עד שנחליף חי במות, כי זה יביאנו לא׳ מב׳ טעיות אם הניתם במאמרם מה שהוא כזב ושקר, ומה שלא היה כוונת האומר אותו ולא יהיה א״כ מה שנא׳ אנחגו גקרא פירש אבל הוא חביר ותדוש ספר, ולא אקרא אגי פירש אלא א״כ נכא עד תכלית כווגת המחבר הספר, ופני הספר יוכיחו במין מין בחינת זכי המוח וטובו השכל המתישבים כי לא נוכל לעשות מופתים נמורי על זה, ודיכי האמת עד לעצמו, עוד דע עגין יקר והוא כי בזה כוון למשה ע״ה כמו שכוון ביתר ספריו, וכן כל הנביאים ע״ה לפרש מלות ושמות נפררות שבאו בתורת משה ובפרט ממה שכתוב בתורה כעגין מעשה בראשית ומעשה מרכבה שזהו עקר התירת, נשמע הפלנת‎ ‏תחבולת המלאכה שעשו הנביאים ע״ה ואחריהם ר׳ז׳ל בספריהם כאשר רצן להעמיק רמז לא יזכדו שם למלה כמו שהם בתירה אבלל ימירוהו בשם ומלה אחרת שהוה כמו נרדף לראשון ע״ד יין וחמר פ־דס, ומזה המין הפלגת בדבר ר׳ז׳ל כי לא נעלמה מהם חכמה, אבל ׳לא צריכים אנחנו בזה ודי באלו הע־ות זה הספר לפי כוונתינו, ולאל ההודאה ית׳ שמ אמן.‎

59 ‏שיר השירים אשר לשלמה אמר עמגואל ב׳כ׳ר שלמה ז׳צ׳ל אחרי הודות ל׳ה ית׳ על טוב גמולותיו, אומר כי הספר הזה על דעה רבותי׳ ז׳ל דוא מבתר הספרימ שנאמרו ברוח הקודש. ונחלקו המפרשים בבארו, והתחלפו דעותיהם בו כפי התחלפות הכרתם, כי קצתם והﬦ אותם שלא נפרדו מהמורגש, והתכלית אשר אליו עיניהם נשואות וכלות אליו כל היום, הוא יקר העולם הזה ותפארתו, והגמול הגדול אשר אליו ייחלו חלף עבודתם ומשכורתם מאת האלהים, שובם לגדולתם אל ארץ זבת חלב ודבש, ולמלאות כריסם מבשר לויתן, ומורם מן היין המשומר בענביו יפרשו הספר הזה הנכבד, שידבר מספור מעשי האבות, ורדתם למצרים, וצאתם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וקבולם התורה, ובואם אל ארץ זבת חלב ודבש, ועמידת ישראל בארץ, וגלותם ממנה, ושובם אל הארץ בבנין בית שני, וגלותם משם שנית, והגאולה העתידה, והם יחשבו שיהיה הספר הזה שהוא קודש קדשים, כאחד מן הספרים ההמונים, וכספרי דברי הימים אשר לאחד מן המלכים אשר תועלתם מועט והקריאה בהם אבוד הזמן. וקצת מן החכמים האלהים אשר השיגו מעלת החכמה האמיתית, ונפרדו מהמורגש, ובזו לענינים הזמנים, ונכספה גם כלתה נפשם לחצרות ה׳, וכשתהיינה עומדות רגליהם בירושלם שלמעלה, ולבם ובשרם ירננו אל אל חי, פשטו לבושי הכסילות מעליהם, ולבשו מחלצות השכל, וחקרו בדעתם סודות הספר הזה היקר, וראו דרך נקבי משכיות הכסף, אשר אל תפוחי משל הזהב הטמון בקרבו, ועברו ימיו באני שכלם, והוציאו פשטו מתהומותיו, וגזרו אומר שהספר הזה חובר לבאר ולגלות בו אפשרות שוב השכל הנפרד המעורר צורת הנפש המשכלת והמשפיע עליה שפע טובו, והרעיה משל אל השכל החמרי, המשתוקק אל שפה השכל הפועל, וכוסף להדמות אליו כפי היכולת להדבק בו, ולשוב במדרגתו שהוא התכלית המכוון ממנו. והחכמים האלהים אשר קדם זכרם, זכרו כוונת הספר הזה בכלל, ובארו קצת פסוקיו דרך העברה, ולא בארו הספר הזה על הסדר מראשו לסופו, עד שבא החכם המפורשם ר׳ משה אבן תיבון, ובאר הספר הזה על דרך החכמה, והוא מלא חכמת וכליל יופי, אלא שעבר על קצת פרטיו, ולא הזכיר המכוון בהם. ובראות חכמי דורינו מה שכתב החכם הנזכר, נכספו לבוא אל חדריו, והפצירו בו בגזירת האהבה, לחבר באור הספר הזה על הדרך אשר דרך החכם הנזכר, ולהעמיק על פרטיו, ולחדש בהם חדושים לא נזכרו בספרו, ולהעמיד פשטי הספר הזה גם כן על מתכונתם, ביד ה׳ הטובה עלי. ובראתי כי ידם עלי חזקה, ולמלאות בקשתם חובה, אזרתי בעז מתני, וחברתי באור הספר הזה כפי קוצר השגתי, ודרכתי דרך החכמה הנזכר, והזכרתי קצת מדבריו, ושניתי בקצתם, והותרתי וחסרתי כפי מה שהראוני מן השמים, וזה החלי לעשות. וראוי שנזכר בתחלה כונת הספר הזה בכללו וחלוק פרשיותיו. ואומר כי כל החכמים האמתיים, אשר נדבה רוחם אותם לדבר בבאור הספר הזה על דרך החכמה, ראו בעין שכלם שהספר הזה נחלק לשלשה חלקים ראשונים. החלק הראשון הוא מתחלת הספר עד על משכבי בלילות. החלק השני הוא מן על משכבי בלילות עד אני ישנה. החלק השלישי הוא מן אני ישנה ולבי ער עד סוף הספר. והשלוש פרשיות הנזכרות הם רמז לשלשה מיני בני אדם ובאור זה.‎

60 De Rossi, pp. 114–117. Fürst, Bibl. Jud., vol. i. pp. 82–84.

61 ‏ויהי כאשר האליצוני ומתרדת שנתי הקיצוני התבוננתי בפירושים אשר הגיעו לידי ואמתיק סודו והנם חלוקים ואם להתכוין את המשל כולם דבקים, מהם מי שפירש אותו בדקדוק מלותיו ונעם מליצותיו וחשק האהבה הכלולה כי יבעל בחור בתולה והניח המשל מגזר מכל סביביו היין השומר בענבו, מהם מי שפרש אותו בין הגוף והנשמה, אשה אות חכמה המעורות אל הדרך הישרה להיות לו מגן ועורה, וזכר האריך לדבר הוסיף וגרע ודרש וחבר, מהם מי שפירש אותו על דרך המדרש והסתום אספ ודרש ובכל אשר לעשות הפליא כאלי הריק מכלי אל כלי, מהם מי שפירש אותו על דרך ענין הפסוקים לכונתו בצע אמרתו באמרו כי כולו דמיובים ביציאת השכלים מן הכח אל הפועל אשובו על ירמיון הדוד הוא השכל הפועל בחכמה והחשוקה היה הנפש השלימה והנריל גוף הספר במאמריו ונכרים באו שעריו עד אשר הקורא בו בלשונו רכל נלאתי כלכל לא אוכל ואם זה היתה כונת החכם שלמה בשירו מה הועיל שבחו וזמרו יתר מזה ראש הפלוסופים בקצר ענין ובנה עליו בנין על כל יאמר בעזני בספר מלחמות ה׳ אין זה כונת השיר ותפארתו אשר היתה באמנג אתו.‏‎

62 De Rossi, pp. 294, 295.

63 Fürst, Bib. Jud. vol. i. p. 187.

64 This commentary is erroneously called Tamach’s, the euphemic expression ‏תמ״ך‎, i.e. ‏תְּהִי מְנוּחָתוֹ כָבוָר‎, used for the departed, being mistaken for a proper name. Vide Fürst, Bib. Jud. vol. ii. p. 243.

65 Ibid. vol. i. p. 314.

66 Ibid. vol. i. pp. 41, 42.

67 Vide Magnus, Das Hohe Lied Salomo’s, p. 26.

68 De Amore dial., c. iii. Delitzsch im Literaturblatt des Orients, 1840, No. 6, &c.

69 Melizat Jeshurun. Vienna, 1816.

70 Gottesdienstliche Vorträge. Berlin, 1832, p. 334.

71 1834—Dr. Zunz also wrote a valuable introduction to Rebenstein’s Commentary on the Song of Songs (Berlin, 1834), in which he gives a catalogue of Hebrew writers on this book, existing in MS. I am sorry that all my exertions to obtain it have proved abortive.

72 Vierter Band., p. 367.

73 Israelitische Bibel, Dritter Theil. 1854, pp. 660, 661.

74 The following is a list of the names of some of the commentators and their works, selected from a large number of authors who have written upon this book, and which we could not analyse in our historical sketch.

75 Origenes Selecta in Psalmos 1. Hieronymus Apologia adversus Rufinum. See on this subject Frankel, Monatschrift, 1852, p. 219, and Graetz, Geschichte der Juden, Vierter Band, p. 279.

76 Davidson, Introduction to the Old Testament, &c., p. 790.

77 Comp. Hieronymus ad Pamachium; Prefacio in Paralipomena, in Tobiam, in Job. To his ingratitude and bitter vituperations against the Jews, this people may trace many of their subsequent sufferings from so-called Christians. (Com. Hiero. adversus Rufinum ii., Graetz, Geschichte der Juden, Vierter Band, p. 462.)

78 Bernardi Oper. vol. ii. (Paris, 1719), p. 276, et seqq.

79 “Ecclesia humilis et abjecta inter hostes saeculi, et hoc fuit usque ad tempus Constantini.”

80 Comment. in Cant. Canticor.

81 Homil. xxxii.

82 Bib. Sac., book vi. haer. xiii. p. 664.

83 An Exposition upon the Book of Canticles. London, 1624, p. 2.

84 A Commentary on the Canticles. Amsterdam, 1644, p. 2.

85 Annotations upon the Five Books of Moses, the Book of the Psalms, and the Song of Songs (London, 1639), pp. 4, 5.

86 Est ὀαριστὺς inter Salomonem et filiam regis Aegypti, interloquentibus etiam choris duobus tum juvenum tum virginum, qui in proximis thalamo locis excubabant. Nuptiarum arcana sub honestis verborum involucris hic latent: quae etiam causa est, cur Hebraei veteres hunc librum legi noluerint nisi a jam conjugio proximis. Creditur autem Salomon, quo magis perennaret hoc scriptum, ea arte id composuisse, ut sine multa distorsione ἀλληγορίαι in eo inveniri possent; quae Dei amorem adversus populum Israeliticum exprimerent; quod et sensit et ostendit Chaldaeus hic paraphrastes, nec aliter accepit Maimonides. Ille autem amor typus cum fuerit amoris Christi erga ecclesiam, Christiani ingenia sua ad applicanda ad eam rem hujus carminis verba exercuerunt laudabili studio. Nam et Apostoli Christi cum ecclesia conjunctionem matrimonio comparaverant. Eph. v. 32; 2 Cor. ii. 2; Apoc. vii. 8. Annot. in Vet. Test.

87 Vide Opera Cocceii, Tom. viii. fol. Amstel. Tom. ii. Synopsis et Medulla prophet. Cantici.

88 A brief Exposition of the whole book of Canticles (London, 1648), p. 4.

89 A Commentary upon the Book of Proverbs, Ecclesiastes, and the Song of Songs (London, 1650), pp. 174, 175.

90 Comm. Apocalypticus in Canticum Canticorum, 1688.

91 Praef. in Cant. Paris, 1693.

92 Paraphrase and Annotations on the Song of Songs, in loco.

93 Preface to the Exposition of the Song of Solomon.

94 Clavis Cantici, or an Exposition of the Song of Solomon (Edinburgh, 1723), pp. 11, 12.

95 Exposition, pp. 103, 106.

96 A Supplement to Whiston’s late Essay towards restoring the true text of the Old Testament (London, 1723), pp. 5, 7.

97 An Exposition of the book of Solomon’s Song, &c. (London, 1854), p. 10.

98 See Lectures on the Sacred Poetry of the Hebrews, Lect. xxx.; p. 345, Gregory’s Translation, Third Edition.

99 Preface to the Song of Solomon, newly translated from the original Hebrew, with a Commentary and Annotations, London, 1764.

100 Explanatory Notes upon the Old Testament, by John Wesley, (Bristol, 1765.) Vol. III. p. 1926.

101 The Outlines of a new Commentary on Solomon’s Song, London, 1768; second edition, 1775, pp. 74, 75, 81.

102 Notes to Bishop Lowth’s Praelectiones.

103 Das durch eine leichte und ungekünstelte Erklärung von seinen Vorwürfen gerettete Hohelied, 1771.

104 Vide supra, pp. 46, 56.

105 Critical Remarks on Job, Proverbs, Ecclesiastes, and Canticles, 1772.

106 Umschreibung des Hohenliedes, oder die Gemeine mit Christo und den Engeln im Grabe, nebst andern biblischen Erklärungen. Herausgegeben von D. Conrad Heinrich Runge. Bremen, 1776.

107 Salomon’s Lieder der Liebe, &c. Herder’s Sämmtliche Werke in vierzig Bänden, Dritter Band, pp. 82, 83. Stuttgart und Tübingen, 1852.

108 Sammlung der Gedichte Salomons, &c. Hamm, 1780.

109 A poetical Translation of the Song of Solomon, London, 1781.

110 Solomon’s Song, translated from the Hebrew, by Bernard Hodgson, LL.D. Principal of Hertford College, Oxford, 1786.

111 Vide supra, p. 58.

112 Neueste Uebersetzung des Hohen Liedes, Basel, 1789; see Magnus, Comment, p. 26.

113 Salomon’s verschmähte Liebe, oder die belohnte Treue. Leipzig, 1790.

114 The Song of Songs, a new translation, with a Commentary and Notes. London, 1801, pp. 54, 55.

115 Song of Songs, &c., translated from the original Hebrew, with Notes, critical and explanatory. London, 1803, Preface pp. xii. xiii. xiv.

116 Das Hohelied, in einer noch unversuchten Deutung. Freyburg, 1803.

117 Lied der Liebe, das älteste und schönste aus dem Morgenlande. Göttingen, 1820, second edition, 1828, pp. 20, 21.

118 Das Hohelied, ein Collectiv-Gesang auf Serubabel, Ezra und Nehemia, als die Wiederhersteller einer Jüdischen Verfassung in der Provinz Juda. Erlangen, 1825.

119 Das Hohelied Salomo’s übersetzt mit Einleitung, Anmerkungen, &c. Göttingen, 1826.

120 Philologisch-critischer Commentar zum Hohen Liede Salomo’s. Leipzig, 1829.

121 Rosenmüller, Scholia, ix. 2, p. 270.

122 Script. Test. to the Messiah, vol. i. book i. chap. ii. note A; and Congregational Magazine for 1837, p. 415.

123 Congregational Magazine for 1837 and 1838.

124 For 1838, p. 471, et seq.

125 Das Lied der Lieder oder Sieg der Treue. Zürich, 1840.

126 Kritische Bearbeitung und Erklärung des Hohen Liedes Salomo’s. Halle, 1842.

127 Critical History and Defence of the Old Testament Canon, p. 360, ed. Davidson.

128 A New Translation of the Proverbs, Ecclesiastes, and the Canticles. Boston, 1846, p. 119.

129 Ibid. p. 132.

130 Article in the Biblical Repository for April, 1847, reprinted in the Journal of Sacred Literature for 1852, p. 338.

131 Hävernick’s Einleitung in das Alte Testament. Dritter Theil, p. 504.

132 Das Hohelied untersucht und ausgelegt von Franz Delitzsch. Leipzig, 1851, pp. 31, 175.

133 Das Hohe Lied von Salomo, übersetzt und erklärt von Heinrich Augustus Hahn. Breslau, 1852, p. 7.

134 Das Hohe Lied Salomonis ausgelegt von W. Hengstenberg. Berlin, 1853, p. 239.

135 A Commentary on the Song of Solomon, by the Rev. George Burrowes, Professor in Lafayette College, Easton, Pa. Philadelphia, 1853, pp. 87–90.

136 Das Hohe Lied in deutscher Uebersetzung, Erklärung, und kritischer Textausgabe, von Ernst Meier, Professor der Morgenländischen Sprachen. Tübingen, 1854.

137 Cantici Canticorum poetica forma; dissertatio Ernesti Fred. Friedrich. Königsberg, 1855.

138 Das Hohe Lied erklärt von Ferd. Hitzig. 16te Lieferung des Kurzgef. exegetischen Handbuch’s zum Alten Testament. Leipzig, 1855.

139 Monatschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judenthums, herausgegeben vom Oberrabbiner Dr. Frankel. Leipzig, 1856, p. 215, et seq.

140 Geschichte der poetischen National-Literatur der Hebräer von Dr. Ernst Meier. Leipzig, 1856, p. 215, et seq.

141 The Text of the Old Testament considered, &c., by Samuel Davidson, D.D. London, 1856, p. 806.

142 Herzog’s Real-Encyklopädie für protestantische Theologie und Kirche. Stuttgart, 1856, vol. vi. p. 220.

143 Stuart, Critical History and Defence of the Old Testament Canon, pp. 342, 343, ed. Davidson.

144 Song of Songs, &c., Preface, p. 19.

145 An Article on Solomon’s Song, by the Rev. C. E. Stowe, D.D., Professor of Biblical Literature, reprinted in Kitto’s Journal of Sacred Literature, 1852, pp. 331, 332.

146 Reply to Dr. Pye Smith, Congregational Magazine for 1838, pp. 148, 149.

147 Praef. in Canticum Canticorum, Œuvres, tom. i. p. 467, 4to. edit.

148 Lecture xxxi. p. 350, third edition.

149 Account of the Manners and Customs of the Modern Egyptians, vol. ii. p. 215, et seqq.

150 The author of the poem. The singer sometimes puts his own name in the place of this.

151 Tá-Há is a name of the Arabian prophet.

152 Crishna continues to this hour the darling god of the Indian women. The sect of Hindoos, who adore him with enthusiastic and almost exclusive devotion, have broached a doctrine which they maintain with eagerness, and which seems general in those provinces, that he was distinct from all the Avatars, who had only an ansa, or portion of his divinity; while Crishna was the person of Vishnu himself in a human form.—Sir W. Jones, Asiatic Researches, vol. i. p. 260.

153 Noyes, A New Translation of the Proverbs, Ecclesiastes, and Canticles, pp. 130–132.

154 Historia Crit. Vet. Test. l. i. c. iv. p. 28.